מעשה מביא יסורים ומעשה מעביר יסורים.
רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא זיע"א
לק"י
בגמרא במסכת בבא מציעא, מדובר על ענוותנותו של רבי יהודה הנשיא ושל כל אבותיו (שהיה צאצא של דוד המלך עליו השלום, בנו של רבן גמליאל) ומצוטט שם רבי יהודה הנשיא שמלמד:
"אמר רבי: חביבין יסורין"
ומספרת הגמרא שקיבל רבי על עצמו יסורין למשך שלש עשרה שנה: מתוכן שש שנים של יסורין מאבן הנמצאת במקום יציאת נקבים קטנים ושבע שנים ממחלה שבתוך הפה.
ומיד לאחר מכן, מספרת הגמרא על רבי יהודה הנשיא ששומר הסוסים בביתו של רבי יהודה הנשיא, היה עשיר יותר ממלך פרס וממה שומר הסוסים של רבי התעשר כל כך? משווה הגמרא כאן את רבי יהודה הנשיא ליצחק אבינו עליו השלום!
וכך מסבירים התוספות על הגמרא הזו:
הוא (שומר הסוסים) התעשר מזבל בהמותיו של רבי, כמו שאמרו במדרש על יצחק אבינו שאמרו האנשים "זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".
רבי העשיר, היה מחזיק את כל לומדי התורה בעירו. לכך הוא השתמש בעושרו.
לאחר שמקדימים לנו את כל ההקדמה הזו על רבי יהודה הנשיא, מספרת הגמרא את המעשה הבא ומבארת הגמרא:
תרגום מארמית של סיפור המעשה במסכת בבא מציעא דף פ"ה עמוד א':
מה היה המעשה שבגללו נענש רבי ("רבי" הוא הכינוי בגמרא לרבי יהודה הנשיא) ביסורים?
מעשה היה שרבי יהודה הנשיא הלך בדרך, ברחובות ירושלים, כנראה בדרכו אל בית המקדש ובאותה הדרך, הובילו עדר של עגלים לשחיטה (כנראה בדרך המובילה לבית המקדש), ועגל אחד ברח והתחבא תחת כנפי כסותו של רבי, ובכה. אמר רבי יהודה הנשיא לעגל שהתחבא תחת בגדו: לֵךְ ומסור עצמך לשחיטה, כי לכך נוצרת! אמרו בשמים: הואיל ורבי לא חמל על העגל, יבאו על רבי יסורין!
ועל ידי המעשה הבא הלכו היסורים וכך היה המעשה:
יום אחד היתה שפחתו של רבי מטאטאת את הבית ומצאה מוטלין על הארץ גורי עכברים והיא רצתה לטאטא אותם ולהשליך אותם לאשפה. אמר לה רבי: הניחי להם שבקינהו - עזבי אותם), שהרי כתוב (בתהלים קמ"ה) "ורחמיו על כל מעשיו"!
אמרו בשמים: הואיל והוא מרחם, נרחם עליו ונסתלקו יסוריו.
הגמרא במקור:
"...דרבי ע''י מעשה באו וע''י מעשה הלכו ע''י מעשה באו מאי היא דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין וע''י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב [תהילים קמה-ט] ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה..."
תפילה על ציון רבי יהודה הנשיא:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּבוֹאִי לְצִיּוּן הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא זוֹלְגִים עֵינַי דְּמָעוֹת כַּמַּיִם וְעֵינַי תזלנה מַיִם בְּהַעֲלוֹתִי עַל לִבִּי אֶת גּוֹדֵל חֶסְרוֹנִי אֲשֶׁר עֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ מִשְׁנָה אַחַת כַּהֲלָכָה אוֹת בְּאוֹת מִלָּה בְּמִלָּה וְאֵיךְ אָבוֹא אֶל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁל מֵחָבֵר הַמִּשְׁנָה אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הוֹשִׁיט יָד וְלֹא קָרְבָה אֶל הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת כָּל חַי וּמֵעוֹלָם לֹא נָגַע וְלֹא פָּגַם בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת עַד שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְבֵיתוֹ עַל עֶרֶב שַׁבָּת בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִדַּי שַׁבָּת בְּשַׁבָּתּוֹ נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ מִטָּה מֻצַּעַת וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וְכָל הַשְּׁכֵנִים שׁוֹמְעִים וּמִתְלַחֲשִׁים הֶהָיְתָה כָּזֹאת מִימוֹת עוֹלָמִים מִי שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְבֵיתוֹ שַׁבָּת בְּשַׁבָּת מִיָּד בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מִי רָאָה כָּל זֹאת וּמִי שָׁמַע כָּזֹאת אָכֵן הַכֹּל בִּזְכוּת חִבּוּר הַמִּשְׁנָיוֹת וְרַבִּי הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר פִּיו לֹא פָּסַק מִלִּרְחֹשׁ הַמִּשְׁנָה זָכָה לְמַגִּיד שֶׁאִתּוֹ לַמַּד וְלֹא פָּסַק גִּלָּה לוֹ נִפְלָאוֹת פִּלְאֵי פְּלָאוֹת חִידוּשִׁין שֶׁלֹּא שְׁמַעְתָּן אֹזֶן וְלֹא נִגְלוּ לְשׁוּם בְּרִיָּה חוּץ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עַל הַר סִינַי סִינַי סִינַי לְךָ נִקְרָא כִּי זכית לְחַבֵּר שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּכָל שֵׁשֶׁת הַסְּדָרִים נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְלֹא יָמוּשׁ פִּינוּ מִמִּשְׁנָיוֹתֶיךָ בְּכָל עֵת וָרֶגַע דְּמָעוֹת נוֹרִיד כְּנַחַל מַיִם עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁנָיוֹתֶיךָ זוֹרְמִים מִפִּינוּ כְּנַחֲלֵי מַיִם וּפֹה נִשְׁתַּטַּח וְלֹא נָזוּז מִפֹּה עַד שֶׁנֵּדַע שֶׁנִּשְׁמָעוֹת תְּפִלּוֹתֵינוּ וְרַק אָז נֵלֵךְ מִפֹּה. אָנָּא רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאֵינוּ אֲשֶׁר אַתָּה מַדְרִיכֵנוּ וּמֵאוֹר עֵינֵינוּ וְהִשְׁאַרְתָּ שְׁאֵרִית לְכָל הַדּוֹרוֹת אֲשֶׁר בְּמִשְׁנָיוֹתֶיךָ נִרְאֶה נִסִים וּתְשׁוּעוֹת וְכָל אֲשֶׁר יִזְכֶּה וּמִשְׁנָיוֹתֶיךָ שְׁגוּרוֹת בְּפִיו יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ מִכָּל רוֹדֵף וּמֵצִיק וּבִזְכוּת מִשְׁנָיוֹתֶיךָ נִרְאֶה מֵעַתָּה נִסִים וְנִפְלָאוֹת נוושע מִכָּל הַצָּרוֹת וְנִרְאֶה יְשׁוּעוֹת וְלַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה נִזְכֶּה בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי עַל תִּלֹּו תֵּל תַּלְפִּיוֹת וְלַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה נִזְכֶּה עוֹד בְּיָמֵינוּ אָנוּ בָּנֵינוּ וְכָל צֶאֱצָאֵינוּ.
מידע מרוכז מאתר אהלי צדיקים:
פטירתו: שנת קנ"ה לחורבן הבית, ג"א תתקפ"ה [מסעות משה]. ויש אומרים ט"ו בכסלו ג"א תתקמ"ח
התנא רבי יהודה הנשיא, מכונה 'רבי' או 'רבינו הקדוש' [ראה שבת קיח, ב].
השביעי לנשיאות מהנשיא הראשון, הלל הזקן. היה רבינו הקדוש שנתמנה במות אביו, רבן שמעון בן גמליאל, לנשיא במקומו.
"רבינו הקדוש, מחבר המשנה [היה] תלמיד אביו... למד גם מר' אלעזר בן שמוע. סומכוס תלמיד רבי מאיר רצה ללמוד מרבי יהודה [הנשיא] אחרי מות רבי מאיר ולא נתקיים הדבר" [הקדמת הרמב"ם למשנה].
עשיר מופלג היה, ונאמר עליו שלא פסק משולחנו לא צנון ולא חזרת ולא קישואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים [ברכות נז, ב].
פרנס תלמידי חכמים, ובשנות בצורת פתח אוצרותיו לעניים [בבא בתרא ח, א].
אמרו כי אפילו שומר הסוסים של רבי היה עשיר יותר משבור מלכא (= מלך פרס [רש"י סוכה נג, א]) [בבא מציעא פה, א].
היה מיודד מאד עם הקיסר אנטונינוס[1] ששוחח עמו בענייני אמונה והתייעץ עמו בענייניו ובענייני המלוכה [סנהדרין צא, א-ב; עבודה זרה י, א-ב; וראה להלן עובדות והנהגות].
קיבל על עצמו שלוש עשרה שנות יסורים, באומרו: חביבין יסורין. כל שני יסוריו של רבי אלעזר לא מת אדם בלא עתו. כל שני יסוריו של רבי לא היה העולם צריך למטר, וכשהיו עוקרין צנון מן הערוגה היתה גומא מלאה מים [בבא מציעא פה, א].
בירושלמי [כלאים ט, ג] אמר ר' יוסי ברבי בון שכל אותם י"ג שנים שהיה רבי חולה בשיניו לא מתה חיה [=יולדת] בארץ ישראל ולא הפילה עוברה.
על ידי מעשה באו מהו? – פעם אחת היו מוליכין עגל לשחיטה, הלך ותלה ראשו בכנפו של רבי והיה בוכה. אמר לו: לך, כי לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם – יבואו עליו יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – פעם אחת היתה אמתו מכבדת הבית, היו מטיילין בני חולדה וטאטאתן, אמר לה: הניחי להן, כתוב "ורחמיו על כל מעשיו", אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליו.
גדול ונערץ היה בדורו ובדורות הבאים כפי שנראה מכמה ממאמרים:
"מימות משה ועד רבי, לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" [גיטין נט, א].
"הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים... רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים - כולם נתקיימו ברבי ובבניו" [משנה אבות ו, ח-ט].
היה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. זו כוללת את משנת התנאים מראשיתם ועד לתקופתו.
רבנו הקדוש חיבר המשנה ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מבאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, וכן דברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלש עשרה מדות, והסכימו עליהם בית דין הגדול.
וכן היה הדבר תמיד עד רבנו הקדוש. והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הבאורים והפרושים ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושיננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.
ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות – חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח, וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים.
אמרותיו
"רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" [משנה אבות ב, א].
עוד ראה קידושין [פב, ב] בנוסחת הגיליון.
עובדות והנהגות
"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות יון גזירה על ישראל שלא למול את בניהם, ובאותו פרק נולד רבינו הקדוש, ואמר רבן שמעון בן גמליאל אביו: הקדוש ברוך הוא ציוונו למול, ורשעים הללו גזרו עלינו שלא למול, כיצד אנו מבטלים גזרתו של הקדוש ברוך הוא ונקיים גזרתו של אותו רשע? מיד עמד רבן שמעון בן גמליאל ומל את בנו. כשהודיעו הדבר בפני השר שהיה בעיר, שלח וקרא את רשב"ג ואמר לו: מפני מה עברת על גזירתו של מלך ומלת את בנך? אמר לו: כך ציוונו הקדוש ברוך הוא. אמר לו אותו השר: הרבה כבוד יש לך עלי, שאתה ראש לאומתך, אלא גזירתו של מלך היא ואיני יכול להניחך. אמר לו: ומה אתה מבקש? אמר לו: אני רוצה שנשלח אותך אצל המלך, ומה שהוא רוצה לעשות יעשה. אמר לו: עשה כל מה שאתה חפץ. מיד שלח את רבינו הקדוש ואת אמו, והלכו כל היום בדרך. לערב הגיעו למלון בית אביו של אנטונינוס, ובאותו הזמן נולד אנטונינוס. נכנסה אמו של רבינו הקדוש אצל אמו של אנטונינוס. אמרה לה: מה טיבך? אמרה לה: כך וכך גזרו עלינו שלא למול, ועכשיו מלתי את בני ולכך מוליכין אותנו אל המלך כאחד. כיון ששמעה ממנה כן, אמרה לה: אם רצונך, קחי את הילד שלי שאינו מהול, ותני לי את הילד שלך, ולכי ומלטי את נפשך ואת נפש בנך מאת המלך. מיד עשתה כן והלכה למלך. נכנס אותו השר, אמר לו: אדוני המלך: זו עברה על גזרתך ומלה את בנה, ועכשיו הבאתי אותה אצלך ומה שתרצה לעשות עשה. אמר להם המלך: ראו בנה אם הוא מהול. נמצא שאינו מהול. באותה שעה כעס המלך על אותו השר, אמר לו: אני גזרתי על מהול ואתה הבאת לי שאינו מהול. באותה שעה היו גדולים יושבין לפני קיסר ואמרו לו: אדוננו המלך, אנו מעידין בוודאי שבנה של זו מהול היה, אלא אלוהיהם של אלו קרוב הוא להם, וכיוון שהם קוראים אליו מיד הוא עונה להם, שנאמר [דברים ד, ז]: 'כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כה' אלהינו בכל קראינו אליו'. מיד ציוה המלך ונהרג אותו השר וביטל [המלך] את הגזירה, ושלח את רבינו הקדוש ואת אמו לשלום. כיון שחזרה לביתו של אנטונינוס, אמרה אמו: הואיל ועשה לך הקדוש ברוך הוא נס על ידי, ולבנך על יד בני – יהיו שושבינים לעולם. ובשכר אותו חלב שינק אנטונינוס מאמו של רבינו הקדוש זכה ולמד תורה ושימש את רבינו הקדוש, ונעשה מלך לאומתו וירש העולם הזה והעולם הבא" [מנורת המאור נר ג כלל א, חלק ב, פרק ב].
עוד מסופר כי בכל יום ויום היה אנטונינוס משמש לפני רבי, מאכילו ומשקהו. כשהיה רבי מבקש לעלות למיטה, היה גוחן לארץ, אמר לו: עלה עלי למיטתך. אמר לו: לאו דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך. אמר: מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא! אמר לו: בא אני לעולם הבא? אמר לו: הן. אמר לו: והרי כתוב "ולא יהיה שריד לבית עשיו"! אמר לו: בעושה מעשה עשיו. אמר לו: והרי כתוב "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה"! אמר לו: 'מלכיה' ולא כל מלכיה.
על ענותנותו אנו למדים מהמעשה הבא: פעם הלכו רבי ורבי חייא בדרך והגיעו לעיר שהיה בה תלמיד חכם עיוור. אמר רבי חייא לרבי: לא תזלזל בנשיאותך, אלך אני ואקבל את פניו. התעקש רבי והלך עמו. כשיצאו מביתו אמר להם הלה: אתם הקבלתם פני הנראים ואינן רואין - תזכו להקביל פני [הקב"ה] הרואים ואינן נראין [חגיגה ה, ב].
"רבי עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררין את הרכים ומניחין הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושין. כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו" [ויקרא רבה לג, א].
"רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין של צונן, אכל מהם וערב לו. עשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו. אמר לו: תבל אחד הן חסרין. אמר לו: וכי יש קלרין של מלך חסר כלום? אמר לו שבת הן חסרין, אית לך שבת?" [בראשית רבה יא, ד].
כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו, ומצאו שהוא בוכה. אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? והרי שנינו: מת מתוך השחוק - סימן יפה לו, מתוך הבכי - סימן רע לו... אמר לו רבי: על התורה והמצוות אני בוכה [כתובות קג, ב].
"רבי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו מן העולם: אל תזוז אלמנתי מביתי, ואל תספדוני בעיירות, ומי שניטפל בי בחיי יטפל בי במותי... רבי חזקיה מוסיף אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה בארץ" [ירושלמי כלאים ט, ג][2].
וכן: "בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מיטה תהא מוצעת במקומה, מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה. ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא, אמרה אמתיה: שתיקו, דרבי יתיב. כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים [= כל אלה לשם מה? שכל ערב שבת לאחר פטירתו היה רבי מגיע לביתו. פעם אחת קראה שכנה בפתח הבית, אמרה לה שפחת רבי: שתקי, שרבי יושב. כיוון ששמע כך לא בא עוד, שלא להוציא לעז על צדיקים אחרים, לומר שלא היו צדיקים שהרי לא ניתנה להם רשות לבוא לביתם כמוהו]. יוסף חפני, שמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי... אמר להן: לחכמי ישראל אני צריך. נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן: אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום [רש"י: לאחר שלשים יום של פטירתי מיד, ולא תהיו עסוקין בהספד]. שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש... אמר להן: לבני קטן אני צריך. נכנס ר' שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה. אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים [רש"י: שתהא יושב בין הגדולים], זרוק מרה [רש"י: אימה] בתלמידים" [כתובות קג, ב].
"בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה [ישעיהו נז, ב]: 'יבוא שלום, ינוחו על משכבותם'" [כתובות קד, א].
ביום פטירתו של רבי, עת היה חולה ונוטה למות, גזרו רבנן תענית ובקשו רחמים, ואמרו: כל מי שיאמר מת רבי, ידקר בחרב. עלתה שפחתו של רבי[3] אל הגג ואמרה: 'עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים'. כאשר ראתה שהוא סובל מאוד מחולי המעיים, אמרה: 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים', ובכל זאת לא הפסיקו רבנן לבקש רחמים. לקחה השפחה כוזא וזרקה אותו על הרצפה, וכיוון שהפסיקו החכמים לרגע אחד את בקשותיהם, נפטר רבי. ביקשו החכמים מבר קפרא ללכת ולראות מה מצבו, וכשהגיע נוכח שנפטר רבי. קרע את לבושו, החזיר את הקרע לאחוריו, ופתח ואמר: אראלים ומצוקים [מלאכים וצדיקים - שהם מצוקי הארץ. רש"י] אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. שאלו החכמים: נח נפשיה? אמר להם: אתם אמרתם, אך אני לא אומר [כתובות קד, א].
ביום פטירתו של רבי יצאה בת קול ואמרה: כל מי שהיה בפטירתו של רבי מזומן לחיי העולם הבא. כובס אחד שהיה מגיע אל רבי בכל יום ובדיוק באותו יום לא הגיע, שמע את הדברים, עלה לגג, נפל ארצה ומת. יצאה שוב בת קול ואמרה: גם כובס זה מזומן לחיי העולם הבא [כתובות קג, ב].
אמר רבי נחמן בשם רבי מנא: מעשה ניסים נעשה באותו היום. ערב שבת היה, ונתכנסו כל העיירות להספידו, והניחוהו בשמונה עשרה קהילות והורידוהו לבית שערים. אותו היום התארך עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו, ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר. כיון ששקעה החמה... יצאה בת קול ואמרה: כל מי שלא התעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא [ירושלמי כלאים ט, ג, כתובות יב, ג, וראה רש"י סנהדרין מז, א].
"אמר מר: כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי. ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר [קהלת א, ה]: 'וזרח השמש ובא השמש'" [קידושין עב, ב].
"משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא" [סוטה ט, טו]. "משמת רבי הוכפלו צרות" [סוטה מט, ב]. "אמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה" [כתובות קג, ב].
רבי חייא מספר: אני ראיתי קברו של רבי והורדתי עליו דמעות [כתובות קג, ב].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בציפורי[4]:
"ומשם [מזרין – היא יזרעאל] שלוש פרסאות לשפוריה, והיא ציפורי. ושם קברו של רבינו הקדוש[5] ורבן גמליאל ור' חייא שעלה מבבל, ויונה בן אמיתי. והם קבורים בהר. ושם יש קברי ישראל הרבה". [מסעות ר' בנימין]
"מעכו לציפורי כשבע פרסאות, שם קבורת רבינו הקדוש. ובפתח המערה יש לו דלת של אבן שיש, ורחוק משם כמו ארבעים אמה קבורת אשתו של רבינו הקדוש". [תוצאות ארץ ישראל (בדרכו מעכו)]
"ומשם [מכפר כנא] הלכנו לציפורי, שם רבינו הקדוש עם קצת תלמידים במערה אחת[6]. ולמטה ממנו מערה אחרת, שם היא אשתו". [תוצאות ארץ ישראל (בדרכו לעכו)]
"ורבינו הקדוש בגליל קברו... והיום קברו רמוז במערה, ועל פיה דלת לוח אבן[7]. ומזרחי צפוני לציפורי כחצי שעה[8] יש עוד מערה מיוחסת לרבן גמליאל, ובצידה מערה מיוחסת לאחיו רבן שמעון, ועל כרחין בניו של רבי הם. ובית שערים[9] מזרחי לצפורי ביושר כשתי שעות". [כפתור ופרח; בשינויים קלים: מסעות משה]
"צפורי, בירת הגליל לפנים, ונזכרת פעמים רבות בספרי חז"ל. פה יונחו רבינו הקדוש ושני בניו רבן גמליאל ור' שמעון ע"ה. על פתח המערה שבה טמון רבינו הקדוש נמצא לוח אבן ועליו חרותות המילים: 'פה קבר רבינו הקדוש ינוח על משכבו [בשלום]'. המערה שבה קברי בניו רחוקה מפה כחצי שעה בערך. כל אחד מהם מונח במערה מיוחדת, וסביב המערות נמצא מספר רב של קברי גדולי ישראל". [שבילי דירושלים]
"ומשם [מכפר כנה] הלכנו לצפורי, שם רבינו הקדוש במערה, ומימינו ה' גאונים ומשמאלו ה' גאונים. ותחת המערה רבן שמעון ורבן גמליאל בניו". [כתב מר' יצחק בן אלפרא]
"עיר ציפורי, שם נקבר רבינו הקדוש הוא ר' יהודה הנשיא. ופתח המערה הוא מאבן שיש, חקוק בה: 'רבינו הקדוש'. מעל המצבה, קרוב לפתח המערה, חקוק על המצבה: 'ר' יהודה נשיאה[10]'". [רשימת קברים לנוסע אלמוני מקנדיאה]
"צפורי, שם קבורת רבינו הקדוש ז"ל ותלמידיו ובניו, ודלת מאבן אחת סוגרת ופותחת". [איגרת יחוס האבות מאלמוני]
"צפורי, שם קבורת רבינו הקדוש ובניו רבן גמליאל ור' שמעון תחת הכפר במערה. ולפניהם בצידי המערה עשרה גאונים, וכנגד הפתח קברו של רבי, ופתח המערה אבן אחת". [יחוס הצדיקים]
"בלכתי להשתטח על קברי הצדיקים עליתי בהר הכרמל, וכאשר ירדתי ממקום המזבח ללכת אל ציפורי מקום קבר איש האלקים רבינו הקדוש עליו השלום". [שרש ישי]
"וקבלה בידו שקברו [של רבינו הקדוש] בציפורי, ואני זכיתי והייתי על קברו". [שיטה מקובצת כתובות קג, ב – קד, א]
"צפורי, שם רבינו הקדוש ובניו רבן גמליאל ורבן שמעון במערה תחת הכפר, והמצבה כנגד הפתח היא מצבת קבורת רבינו הקדוש ע"ה. (חופת) [ופתח] המערה מאבן אחד". [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; בשינויים קלים: שבחי ירושלים; זכרון בירושלים][11]
"צפורי, במערה קבורים רבינו הקדוש ובניו רבן גמליאל ור' שמעון ועשרה גאונים עליהם השלום". [איגרת מספרת יחסותא דצדיקיא]
"בציפורי רבינו הקדוש, בית בנוי כיפה מפוארת, ועמו עשרה גאונים". [הזיארה בכפר פקיעין]
"ציפורי, היא על ראש הר גדול. במורד ההר למערב מערה יפה כמו חדר, ושם קבורים בכוכין רבנו הקדוש ושני בניו רבן גמליאל ורבן שמעון ועשרה תלמידים. והמצבה שבמערה מול הפתח היא מצבת רבנו הקדוש, ופתח המערה חצוב מאבן". [ידי משה]
"צפורי... בה קבור ר' יהודה הנשיא, נכד[12] רבינו הקדוש. גם מערה מיוחסת לרבן גמליאל, ובצידה מערה מיוחסת לאחיו ר' שמעון - שניהם בני רבינו הקדוש". [שערי ירושלים; מבשרת ציון]
"צפורי, קבר רבינו הקדוש ושני בניו ר' גמליאל ור' שמעון, כל אחד במערה מיוחדת. וסביב להם כמה קברים מישראל". [טוב ירושלים]
מיקום וזיהוי הקבר
בעיה קשה בזיהוי מקום קברו של רבי. לכאורה, עדות ברורה מהירושלמי הנ"ל וממדרש קהלת רבה [ט, א-י-ג, ז, א-יא] שנקבר בבית שערים שזה היה מקומו הרשמי [כמו שאמרו שם בכתובות 'רבי בבית שערים הוה, אלא כיון דחלש אמטיוהו לציפורי דמדליא ובסים אוירא'], עד שסיפור הנס שהתרחש לבאי ההלוויה מצויין שם. מאידך תמיהה זו על עולי הרגל כבר תמה ר' בצלאל אשכנזי מחבר השיטה מקובצת בספרו על כתובות [קג, ב ד"ה סימן][13] ואעפ"כ לא תירץ שהקבור כאן הוא ר' יהודה נשיאה כפי שהזכיר הנוסע האלמוני איש קנדיא, אלא תירץ וחילק בין גירסאות רש"י במהדורה קמא [על אף שבירושלמי מפורש לא כדבריו]. נראה שברור היה לכל כי אכן רבי הוא זה שנקבר בציפורי ולא אחד מצאצאיו על אף הנזכר בירושלמי. [ראה בספר גל-עד [ליבן] עמוד 14 והלאה].
קברו נמצא מעט מצפון-מערב לעיר, במטע זיתים אשר בסמוך למורד הגבעה שעליה הכפר הנטוש, שם נמצא המאוזוליאום (בנין קבורה מפואר 12*9 מטר) שנודע בכינויו 'קבר בנות יעקב'. המאוזוליאום שפתחו בדרום, הוא בעל תקרת קמרון-חביתי עשויה אבני גזית, ונבנה על גבי מערת קבורה שבה עשרה כוכים ואיצטבת-קבורה מקומרת נוספת. הבנין יוחס למקום קבורתו של ר' יהודה הנשיא, ואמנם, סגנון המערה והבנין אופייני לתקופת המשנה[14]. כמו"כ נמצאו חרותים על משקוף הפתח ועל אחד הקירות מבפנים שמות עולי הרגל שביקרו במקום, כגון: רחל, אליהו.
מבנה זה תואם בדיוק את לשונם של עולי הרגל תחת הכפר, דלת אבן ועשרה קבורים סביבו. קברו מול הפתח ולא בכוך כשאר הקברים. [תאור המבנה בפרוטרוט, ראה מאמרו של נחמן אביגד, אנציקלופדיה ארץ ישראל, כרך יא עמוד 41].
קברה של אשתו נמצא כ-45 מטרים מאחורי בנין הקבר[15], מערה נמוכה שיורדים אליה ובה מספר כוכים כפי תאור עולי הרגל 'למטה ממנו'. המערה מוזנחת והירידה קשה. המרחק ארבעים אמה הנזכר אצל בעל תוצאות ארץ ישראל, יתכן שהתכוון 40 אמה אחרי השטח הכללי של ציון ר' יהודה הנשיא, כולל החצר שהיתה מקיפה אותו.
הערות:
[1] הוא כנראה הקיסר קרקלה ששלט בין השנים 211-217 לסה"נ.
[2] בספר כפתור ופרח [עמ' ר'] מבואר שרצה להקבר בארון נקוב מפני שארץ ישראל היתה חביבה עליו ורצה שגופו יגע באדמה. בתורת חיים בסנהדרין [לח, א] פירש 'שיטלו כל הדף התחתון כדי שיתחבר גופו (של) [אל] העפר להיות גולם אחד, ולא יהיה הפסק ביניהן, ומכאן תשובה לאותן שעושין לכהנים ולבכורים ארונות שלמים'.
[3] על השפחות בבית רבי נאמר שדיברו עברית תקינה יותר מן החכמים [ירושלמי מגילה ב, ב].
[4] בפי הערבים: מ'עארת בנאת יעקוב.
[5] קבורת רבינו הקדוש בציפורי נזכרת בסתמיות בסיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג (שם גם נכתב על ריח טוב היוצא מקברו וניתן להרגשה במרחק מיל), באלה סימני כתבי הקברות לר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפריז, באיגרת ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, בגבעת שאול ובקברי אבות.
[6] קבורת רבינו הקדוש במערה בציפורי יחד עם תלמידיו נזכרת גם בכת"י מוסקבה.
[7] דלת האבן נזכרת גם בכת"י מוסקבה.
[8] אולי כוונתו להושעיה, או לחורבת רומי, או לכפר כנה, ראה ערך כפר כנה.
[9] יש לציין כי הכו"פ סבר כי ח. אשערה היא בית שערים, ולא הידוע כיום. כמו"כ בעל תבואות הארץ סבר כי בית שערים היא הכפר תורען, וראה להלן בפרק בית שערים.
[10] כנראה שזו ט"ס דר' יהודה נשיאה הוא נכדו של רבי. היו שסברו לומר ולתרץ את הירושלמי בכך שכאן בציפורי אכן קבור ר' יהודה נשיאה, ואילו בבית שערים קבור ר' יהודה הנשיא, ובענין אבנית או שכאן הוא ר' יהודה נשיאה השני [נינו של רבי] או שבאבנית היא מסורת מאוחרת. אנו נשארנו כדעת רוב עולי הרגל המוקדמים. עוד ראה בספר גל-עד [פראג תרכ"ה].
[11] בכת"י ב' של גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש נכתב: "ציפורי, קבר רבינו הקדוש עם אשתו ובניו, וריח טוב יוצא מקברו ומריח עד פרסא וועלש"ה או יותר. ושם באר מים חיים שלו, וכל ששת ימי המעשה היא נובעת ומושכת מעין יפה, ובשבת לא תמצא שמה טיפה אחת. ולא רחוקה משם הרי זבולון. ור' שמעון ור' גמליאל קבורים אצל הכפר (באותו) [ב]מערה, והמצבה אשר נגד הפתח היא קבורת רבינו הקדוש, ודלת המערה היא חתיכה אבן. המצבה נגד הפתח, והמערה והדלת של אבן. ואשתו ובניו רבן גמליאל ורבי שמעון במערה שאצל הכפר".
[12] המילה 'נכד' מופיעה בשערי ירושלים אך לא במבשרת ציון. כמובן שיש כאן טעות, שהרי רבי יהודה הנשיא הוא הוא רבינו הקדוש, וראה לעיל הערה 26.
[13] וראה קהלת רבה פרשה ט, א [י] ג.
[14] לתיאור מפורט וניתוח ארכיטקטוני של המערה והבנין שמעליה, ראה: אביגד תשל"ג; להשוואתו עם מבני הקבורה האחרים בגליל, ראה: סטפנסקי תש"ס (ב), עמ' 84-86*.
[15] הנחה זו עולה בקנה אחד עם השקפתו של רבי בענייני קבורה: "ר' יהודה [הנשיא] אומר כל הישן עמו בחייו נקבר עמו במותו" [שמחות יג, ח].
