ראשי יהודי הגליל (שמרכזם היה אז בעיה"ק טבריא) שולחים ליהודים בתפוצות אגרת המבשרת בשורת גאולה.
זה לשון האגרת:
לק"י
אגרת
ראשי יהודי הגליל
שנת
ד'קצ"ח (4,198) לבריאת העולם
אגרת ראשי יהודי הגליל המבשרים בשורת גאולה לאחיהם שבגולה, שנת ד'קצ"ח (4,198) לבריאת העולם
ימי הקיסר תיאודוסיוס השני (מלך בשנות 408-450) היו ימי תהפוכות ביחס הקיסרות ליהודים וימי הכרעה לישוב היהודי בא"י. עוד בראשית מלכותו יצאה פקודה האוסרת על היהודים לבנות בתי-כנסת חדשים.
בפני היהודים נסגרה הדרך למשרות ממשלתיות, אזרחיות וצבאיות ונאסר עליהם לקנות עבדים נוצרים. ביחוד פגעו גזרותיו באוטונומיה היהודית הפנימית בארץ ישראל, ע"י צמצום זכויות הנשיאות וביטולה לחלוטין בשנת 429 למניינם.
עם ביטול הנשיאות ניטל השריד האחרון של תקיפות יהודית בא"י.
גזרות אלו עודדו את אוכלוסי הנוצרים לפגוע ביהודים, להרוס את בתי-הכנסת או להפכם לכנסיות נוצריות. לירושלים אסור היה ליהודים לבוא בתוקף פקודת קונסטנטין שחידש את גזרת אדריאנוס.
לאחר שאיסור זה נתבטל בימי יולינוס הכופר (בשנת 362 למניינם) והיה רופף בימי הקיסרים שלאחריו, נתחדש תקפו. אב-הכנסיה הירונימוס מספר מתוך שמחה לאיד (בפירושו לצפניה א׳ ט"ו): "עד היום הזה אסור ליושבי העיר הבוגדים (היהודים) שרצחו את משרתי אל וביחוד את בן האלהים לבוא לירושלים. רק כדי לקונן נתנו להם להכנס והם מוכרחים לקנות להם בכסף את הרשיון לבכות על חורבן מדינתם.
הם... מוכרחים כעת לשלם אפילו שכר דמעותיהם. אפילו הבכיה אינה נתנת להם חנם. ביום שבו נלכדה ונחרבה העיר בידי הרומיים (תשעה באב) יש לראות אספת העם העלוב, זקנים וזקנות תשושי כוח, לבושי בלויי סחבות, עד שבחיצוניותם ובלבושם בלבד ניכרת חמת אלהים...
עדיין עיניהם זולגות דמעות... מקוננים הם על המקדש שנשרף לאפר, על המזבח שנהרס, על הערים הבצורות לפנים, על מגדלי המקדש הגבוהים..."
ניצוץ של תקוה האיר אז בדמותה של הקיסרית אֵידוֹקִיָה, יוונית עובדת אלילים שנישאה לקיסר בראשית שנת 423 למניינם, ואף שהתנצרה עם נשואיה נשארה נאמנה לחינוכה האלילי. דודה אסקלפיודוט, שהיה נציב סוריה, דרש טובת היהודים, ובהשפעתם פקד תיאודוסיוס השני (אמצע פברואר 423 למניינם) להשיב ליהודים את בתי-הכנסת שנגזלו מהם, וליתן להם במקום בתי-הכנסת שנהפכו לכנסיות נוצריות, מגרשים לבנין בתי-כנסת חדשים. באותה שנה, (אפריל 423 למניינם) יצאה הסברה לפקודה, שכוונתה לאסור את הפגיעה ביהודים ושאסור לאיש להחרים או לשרוף את בתי-הכנסת שלהם.
מצב זה של גזירות ופרעות מצד אחד וידידים בחצר הקיסרות מצד שני, עורר תנועה של תקות גאולה. כבר ידענו מפי כותב קורות הכנסיה סוֹקְרַטֶס, שבשנת 440 למניינם לערך, קם באִי כרתים, שבו הציקו הנוצרים ליהודים ובקשו לגרשם, משיח-שקר בשם מ ש ה, שהבטיח לגאול את העם ולהוליכו בדרך פלא לארץ ישראל. בחג הפסח יצא משה זה ועמו המון מאמיניו אל שפת הים, כי המשיח הבטיחם להעבירם את הים בחרבה. המאמינים הלכו אחריו לתוך הים, רבים מהם טבעו ורבים נימשו בידי מלחים, ומשיחם נעלם. לא היה זה מקרה בודד באי כרתים, אלא התנועה הקיפה את א"י ושאר הארצות.
רמז לתנועה משיחית בימים ההם נשתמר במאמר התלמוד (סנהדרין דף צ"ז עמוד ב') "אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא". ראשית היובל השמונים וחמשה היא שנת ד' אלפים ומאתים לבריאת עולם, היינו שנת 440 לספירת הנוצרים.
ואמנם, נודע לנו עתה מפי מקור בסורית שגילה החוקר פרנציוס נַאוּ, שסמוך לזמן זה, היינו בשנת 438 למניינם התעוררה תקוה רבה לגאולה בא"י. נַאוּ מצא בכתב-יד סורי את תולדות הנזיר הסורי הנוצרי הסגפן בר-זומא, שבו מתואר הענין בפרוטרוט. בר-זומא זה, עלה לרגל לירושלים בפעם הראשונה בשנת 400 למניינם והתרשם מריבוי מספר היהודים והשומרונים בה. בפעם השניה עשה בא"י ובסיני עם ארבעים מבני חבורתו בשנת 419-422 למניינם, ובדרכם הרסו את בתי-הכנסת של היהודים והשומרונים בא"י. בכפר תולדותיו מתואר בפרוטרוט כיצד שרפו את בית-כנסת הגדול בעיר רבת-מואב (Arepolis) נראה שנגד מעשיה אלה של הדורה בר-זומא מכוונות היו פקודות תיאודוםיומ משנת 423 למניינם, הנזכרות לעיל.
להלן מסופר שם, שבשנת 438 למניינם, נסעה הקיסרית אידוקיה לא"י. בדרכה התקבלה בכבוד רב באנטיוכיא ע"י היהודים ועובדי-האלילים המרובים שבעיר זו. יהודי הגליל באו לפניה ובקשו רשות להתפלל על חורבות בית המקדש בירושלים, דבר שנאסר עליהם בפקודת קונסטנטין. היא נתנה להם רשות זו, ודבר זה עורר בהם תקוות גאולה, שעליה הודיעו לאחיהם שבגולה באגרת שלפנינו.
באגרת, בקשו מהם לבוא לירושלים לחג הסוכות (בשנת 438 למניינם) "כי מלכותנו עתידה להתכונן בירושלים". לדברי כותב תולדות בר-זומא באו אמנם אז לירושלים למעלה ממאה אלף יהודים. אולם גם בר-זומא בא בהחבא עם בני-חבורתו. הם התחילו לרגום את היהודים, והיהודים מצדם לא טמנו ידם בצלחתם. המלכה היתה חסרת כוח לפעול נגד הנזירים ושלחה לקרוא למושל שישב בקיסריה. בינתים נתאספו לירושלים נזירים נוצרים מכל קצוי הארץ, והנוצרים נצחו. התוצאה היתה פרסום פקודת תיאודוסיום מיום 31 בינואר 439 למניינם, בהשפעת הנזיד שמעון סטיליטס, הנוטלת מיהודים כל משרה ותואר אזרחי וצבאי.
ספק הוא אם נוסח האגרת היה בדיוק כפי שמוסר הסופר הנוצרי, אבל בעיקר יש יסוד היסטורי לידיעה. ולא עוד, אלא אפילו נוסח האגרת מתאים לנוסח האגרות שנשלחו מאי". האגרת נשלחה ע"י הכהנים והראשים, כי -הנשיאות נתבטלה לפני כן.
מקור:
