לק"י
חנ"ה - פתיחת תיבות המילה חנה: חלה, נידה, הדלקת נרות. שלוש המצוות שהאשה חייבת בהן מרגע נישואיה.
מנהג החֶנָה נהוג זה מאות שנים. בכל עדה מקרב עדות המזרח התיכון,
צפון אפריקה ואסיה נהגו לקיים מנהג זה. כל עדה והמנהג המיוחד שלה, אשר אף הוא השתנה
במהלך השנים ונשאר רק סמל למנהג המקורי, המסמל בין השאר פרידה מהמשפחה ובו נישאות ברכות
המשפחה לבני הזוג להצלחה בדרכם החדשה.
בעבר היתה בתימן קהילה יהודית גדולה ומגוונת, וכתוצאה מכך גם
מנהגי החֶנָה היו מגוונים ושונים מאזור לאזור.. לעתים, ארך מנהג החֶנָה שִׁבְעת ימים
ולאחריהם, בבוקר שאחרי הלילה השביעי, נערכה החתונה.
מנהג החֶנָה היה נמשך כל הלילה והריקודים... עד אור הבוקר.
בימינו, מתקיים מנהג החֶנָה מספר ימים לפני החתונה.
לכל עיר בתימן היה לבוש ייחודי לחֶנָה, כאשר הגיוון היה במראה
הכללי, בתכשיטים, באומנות ובצבעים.
מנהג החֶנָה לפי מסורת צנעא: בתחילה מוציאים את הזוג מחדר ההלבשה
אל האולם בשירה תימנית (זאפה) מפי הנשים ובליווי תוף מרים, תוף פח (טאנאקה) ובליווי
נשים הנושאות על ראשם סלסילות צבעוניות ("מזאהר") שבתוכן נרות דולקים (מסמלים את מצוות הדלקת נרות שבת – האות ה"א במילה חֶנָה)
ומעוטרים בפרחים צבעוניים זרעי חיטה (זרעי חיטה מסמלים את מצוות הפרשת החלה האות חי"ת של
המילה חֶנָה) וביצים מקושטות.
החֶנָה עצמה עשויה מחומר אורגני המצוי בעלי הכופר ומורכב משתי
טבעות בלתי רוויות המתחמצנות לצבע אדום זהוב בתהליך כימי.
לכל אחד מפריטי הלבוש המסורתיים משמעות סמלית חשובה עבור הכלה
הנכנסת לחיי הנישואין: צמח החֶנָה עצמו - מסמל בתולין. התכשיט הכבד מהחזה עד הבטן
- מסמל כניסה לחיים כבדים שהכלה יכולה להפוך ליקרים ויפים. כובע ותכשיט לסנטר - הכלה
נכנסת למסגרת - חיי הנישואין המשותפים. אבל - המסגרת יפה, והכוונה בזאת היא לֹאמר
- "שקלי מלותייך", כמו ששוקלים הכסף והזהב עלייך.
פעמונים על המצח בכובע - סמל לפריון. צבעם האדום של התכשיטים - מסמל נידה ואת קרום הבתולין. (הצבע
האדום מסמל את מצוות שמירת הנידה – האות נו"ן במילה חֶנָה).
בהתאם למסורת, על החתן לקנות בעצמו את הצבע הניתן על ידיו ועל
ידי כלתו והוא נמרח על כפות ידיהם בצורה עגולה, כרמז לצורת מטבע - שמסמלת ברכת שפע.
חֶנָה תימנית
בקרב עדות תימן, נהוגים מנהגי חֶנָה רבים ומגוונים, המשתנים
בהתאם למיקומם הגיאוגרפי. כמעט לכל עיר תלבושת חֶנָה הייחודית רק לה.
הגיוון בתלבושת יהיה בצבע הבדים, ברקמת הבד, בתכשיטים ובאביזרים
הנלווים.
המנהג הוא שהורי הכלה מארגנים ומשלמים את הוצאות המנהג.
בתימן, המנהג הקדום היה לחגוג את מנהג החֶנָה בהפרדה מוחלטת.
הגברים היו חוגגים עם החתן והנשים - עם הכלה. כל אחד מבני הזוג היה יושב עם אורחיו,
שהיו מפנקים אותו, רוקדים לכבודו ומברכים אותו כאילו היה מלך.
תלבושת החֶנָה התימנית
התלבושת, אמנם עשירה מאד באלמנטים אמנותיים, בתכשיטים וברקמות,
אך צנועה וסגורה מאד.
הכלה, מכוסה כולה ואפשר לראות רק את פניה, כפות ידיה וכפות רגליה.
האביזרים המרכיבים את התלבושת התימנית המקורית לחֶנָה:
לכפות רגליה תגרוב הכלה רגליות - הנקראות כביר, המגיעות עד ברכיה
ומעוטרות רקמת כסף.
על רגליה וידיה תענוד גם תכשיטים הנקראים נאגש, ובנוסף, על ידיה
תענוד שלושה צמידי כסף.
הכלה, לרב תולבש בשמלה מוזהבת- שנקראת מזה'ר, שאותן תעטרנה שרשראות
גדולות ומרהיבות הבנויות מדוגאג, כתוב, ריאל וקהארב.
לצידי ראשה - משאגר, אקווז ודנאדל.
לראשה תחבוש את התשבוק ומתחתיו תכשיט סנטר שנקרא לאבה.
התכשיטים, עשויים בעבודת יד, לרב על ידי גברי העדה, והבדים-
רקומים בעבודת-יד נתפרים בעבודת יד כמיטב המסורת התימנית על ידי נשות העדה.
בימי קדם, התלבושת לחֶנָה התימנית כללה כובע גרגוש נמוך (קרקוש
אל מזהר) כשאותו מעטרים תכשיטים כגון: קובל, ריאל, סלוס, זנאביל וסלסאט.
במאה האחרונה, הוסיפו גם כובע גדול המעוטר פרחים הנקרא - תשבוק.
מנהג החֶנָה התימנית נערך כשבוע לפני החתונה.
הזוג, יולבש כמיטב המסורת התימנית במספר תלבושות במשך הערב.
בתחילת הערב יולבשו החתן והכלה בתלבושות הגבוהות (תשבוק), לקראת
אמצע הערב הם יחליפו את תלבושותיהם בתלבושות הנמוכות (קרקוש) ולקראת סוף הערב יוחלפו
התלבושות בפעם האחרונה בתלבושת כפרית- שנקראת חיידני.
מנהג החֶנָה עצמו מתחיל בשירה, ממשיך בברכות הורי הכלה, לאחריהם
מברכים הורי החתן,
ולבסוף, מספר נציגים בכירים מן המשפחות מברכים את הזוג ומאחלים
להם ברכת דרך צלחה....
