לק"י
מארי יחיא בן מארי נתנאל אלשיך זצ"ל זי"ע נולד בצנעא בי"ג בתמוז תרע"א (1915), לאחת המשפחות החשובות בצנעא. בגיל שש שנים התייתם מאביו וגדל אצל זקינו מארי יחיא עוזרי זצ"ל.
מילדותיו ניכרו בו סימנים של חכמה, זכרון ואהבת הלימוד. עסק בהרבצת תורה לילדי ישראל. שימש ראש בית הכנסת אלשיך.
מארי יחיא היה דרשן ובעל רגש רב, רבים נהרו לשמוע את תפילותיו ודרשותיו. היה מנהיג בקהילתו, שר בשמחות, מנחם אבלים וכדומה.
שימש כראש ישיבה בירושלים, ורבים היו באים לשמוע את שיעוריו. כשהיו באים איליו חולים היה אף מתפלל בעבורם. עניו וצנוע היה, הוקיר תלמידי חכמים, תלמידי ישיבות, ויהודים צעירים מן השורה.
בשנת תש"י (1949), עלה בעליה הגדולה לארץ עם כל הספריה המפוארת של בית הכנסת אלשיך, שהיה בית כנסת גדול וחשוב בצנעא ובתימן כולה.
במו ידיו העלה את הספרים וכתבי היד למטוס, אך בארץ גנבו לו את כל רכושו הרוחני העצום שהביא עמו, ושיקרו לו במצח נחושה כי הספרים נשרפו, ואף ביימו כביכול שריפה. כך נעשה גם עם כתבי היד וספרי הקדש של משפחת קורח מצנעא ומשפחות רבות נוספות.
גניבת ילדי תימן, גניבת כתבי היד הרבים, הרס הדת וכפיית הילדים לקבל חינוך חילוני אנטי דתי ע"י אישים מסויימים והממסד הפוליטי בארץ, גרמו לו צער רב, והוא החל לפעול עם רבנים נוספים מיוצאי תימן לשמור על המסורת. הוא סבל רבות בשל כך, ואף הוכה מספר פעמים ע"י בריונים מטעם עסקני שלטון מפא"י, וקרא על עצמו את הפסוק: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים".
מפורסמת בשמו האמירה, כי לאור ההרס והכפיה בחיי הדת של העולים מתימן ייתכן, ועדיף היה להישאר בתימן יהודים, מאשר לנהוג כלא יהודים בארץ הקודש. והוא לא היה היחידי.
ידע את כל התנ"ך בעל פה והיה נחשב לאחד מגדולי חכמי תימן בדור העליה הגדולה לארץ.
נפטר בירושלים בכ"א במרחשון ה'תשנ"ז, ונקבר בהר המנוחות ליד קברו של הגאון חיד"א זצ"ל
מילדותיו ניכרו בו סימנים של חכמה, זכרון ואהבת הלימוד. עסק בהרבצת תורה לילדי ישראל. שימש ראש בית הכנסת אלשיך.
מארי יחיא היה דרשן ובעל רגש רב, רבים נהרו לשמוע את תפילותיו ודרשותיו. היה מנהיג בקהילתו, שר בשמחות, מנחם אבלים וכדומה.
שימש כראש ישיבה בירושלים, ורבים היו באים לשמוע את שיעוריו. כשהיו באים איליו חולים היה אף מתפלל בעבורם. עניו וצנוע היה, הוקיר תלמידי חכמים, תלמידי ישיבות, ויהודים צעירים מן השורה.
בשנת תש"י (1949), עלה בעליה הגדולה לארץ עם כל הספריה המפוארת של בית הכנסת אלשיך, שהיה בית כנסת גדול וחשוב בצנעא ובתימן כולה.
במו ידיו העלה את הספרים וכתבי היד למטוס, אך בארץ גנבו לו את כל רכושו הרוחני העצום שהביא עמו, ושיקרו לו במצח נחושה כי הספרים נשרפו, ואף ביימו כביכול שריפה. כך נעשה גם עם כתבי היד וספרי הקדש של משפחת קורח מצנעא ומשפחות רבות נוספות.
גניבת ילדי תימן, גניבת כתבי היד הרבים, הרס הדת וכפיית הילדים לקבל חינוך חילוני אנטי דתי ע"י אישים מסויימים והממסד הפוליטי בארץ, גרמו לו צער רב, והוא החל לפעול עם רבנים נוספים מיוצאי תימן לשמור על המסורת. הוא סבל רבות בשל כך, ואף הוכה מספר פעמים ע"י בריונים מטעם עסקני שלטון מפא"י, וקרא על עצמו את הפסוק: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים".
מפורסמת בשמו האמירה, כי לאור ההרס והכפיה בחיי הדת של העולים מתימן ייתכן, ועדיף היה להישאר בתימן יהודים, מאשר לנהוג כלא יהודים בארץ הקודש. והוא לא היה היחידי.
ידע את כל התנ"ך בעל פה והיה נחשב לאחד מגדולי חכמי תימן בדור העליה הגדולה לארץ.
נפטר בירושלים בכ"א במרחשון ה'תשנ"ז, ונקבר בהר המנוחות ליד קברו של הגאון חיד"א זצ"ל
